מסע אל העבר

אז כמו שדיברנו, אני אתחיל כאן נושא, שבו כל אחד ירשום את המשחקים המומלצים שלו.
עכשיו, המטרה שלי היא לאו דווקא לרשום את המשחק "הכי טוב שקיים לדעתי" אלא יותר כמו "זה משחק שפשוט לא כדאי לפספס", והוא לא צריך להיות עם הגרפיקה/מוסיקה/עלילה הכי טובה, אלא שפשוט יהיה לו מאפיין שבשבילכם הוא מה שהופך אותו למיוחד(ואשמח להפתעות ולמשחקים שאני לא מכיר).

אני ארשום פה כמה משחקים שאני חושב(גורדי-אל תכעס! למרות שחלק המשחקים שאני ארשום הם דווקא כן ישנים, כמה ממש לא...) שלא כדאי להחמיץ(היכונו להפתעות), ואשמח לתגובות ולהצעות שלכם...אז בואו נתחיל!

1) Shadow of the Colossus(פלייסטיישן 2, 2005, הרפתקאה)-אז כן, מצטער שאני מתחיל דווקא עם משחק ממש חדש, אבל למרות שבהמשך הרשימה אין לי סדר ספציפי, את המשחק הזה אני בכוונה שם ראשון.

לדעתי-SOTC(קיצור מובן, אני מאמין) זה משחק שהוא באמת גדול מהחיים. מי שלא מכיר את המשחק לא יבין אולי במבט ראשון מה כל כך גדול בו, אבל זה פשוט הרבה מעבר מלהילחם נגד 16 מפלצות ענק ולהגיד שסיימת את המשחק, פשוט ע"י כך שהצלחת להרוג 16 בוסים ברציפות, בלי דברים אחרים שעשית באמצע.

קשה להגדיר למה המשחק הזה הוא כל כך פנטסטי. זאת יצירת אמנות שחייבים לשחק בה כדי להבין. זאת לא רק ההרגשה של ניצחון אחרי שחיסלת ענק,ואפילו לא מערכת היחסים המיוחדת עם מי שהוא למעשה חברך היחיד במשחק, סוסך הנאמן. זה הרבה מעבר לזה. כאמור, חבל סתם להכביר במילים.
באמת שלכל מי שיש פלייסטיישן 2(או 3, למעשה...)-לדעתי זה משחק חובה.

2) Command & Conquer(מחשב, 1995, אסטרטגיה בזמן אמת)-אז נכון, יכולתי לבחור במשחק האסטרטגיה הראשון בזמן אמת(אגב, זה לאו דווקא Dune 2), או שיכולתי לבחור במשחק מתקדם יותר, למשל Red Alert, אבל אני חושב שתמיד אזכור את C&C הראשון כמשחק האסטרטגיה "שעשה לי את זה".

אני חושב שאין צורך להכביר הרבה מילים על המשחק הזה שכולם מכירים, אבל אספר שאני זוכר איך אני שיחקתי בזה שעות, נהנה מהמשחקיות המצויינת(בסטנדרטים של משחקי האסטרטגיה בזמן אמת של פעם, הז'אנר עבר לא מעט שינויים מאז), וכמובן מהסרטונים המעולים(אין על קיין).

3) Der Langrisser(סופר נינטנדו, 1995, אסטרטגיה/תפקידים בתורות)-אז אחרי התור של האסטרטגיה בזמן אמת, הגענו לאסטרטגיה בתורות.

אני מאמין שרובכם(או ליתר דיוק, כנראה כולכם) לא מכירים את המשחק, ורוב הסיכויים שבכלל לא שמעתם עליו, למרות שהוא נמצא ברומולטור. הסיבה המרכזית לכך היא שהמשחק פשוט אף פעם לא יצא מעבר לגבולות יפן, וקיבלנו הזדמנות להנות ממנו רק בזכות תרגום לא רשמי, שערך כמה שנים טובות עד שהושלם במלואו(ולמעשה, רק בתחילת החודש קיבל עוד עדכון).

כבר ציינתי בעבר, אבל אציין שוב, שלדעתי מדובר באחד המשחקים הטובים ביותר שיצאו למערכת הסופר נינטנדו. כן, אני מציב אותו בשורה אחת עם Chrono Trigger, למשל. אני חושב שמערכת הקרב פשוט מעולה(מזכירה קצת את סדרת Advance Wars, הפופולרית והמוכרת הרבה יותר), המוסיקה מצויינת-אבל מעל הכל-הדמויות פשוט בנויות היטב, ואתה מרגיש מאוד קשור אליהן.
ממליץ בחום לכולם(כאמור, נמצא ברומולטור).

4)Radical Dreamers(סופר נינטנדו, 1996, הרפתקאה אינטראקטיבית עם גרפיקה)-אז כן, מדובר כאן שוב במשחק שבטח בחיים לא שמעתם עליו(אמרתי לכם שתצפו להפתעות, מבחינתי זה העניין).

שוב, הסיבה המרכזית לכך שהמשחק קיים רק עם תרגום לא רשמי מחוץ לגבולות יפן, ואפילו יותר מכך, את המשחק היה צריך להוריד דרך מעין תוסף של מודם למערכת הסופר נינטנדו.

מדובר ב-Spin Off של Chrono Trigger המפורסם, וכמשחק מקדים להמשך שלו, Chrono Cross. במשחק עצמו לומדים עוד אמנם על העולם של CT ועל הדמויות שהשתתפו בו, אך יותר מכך, זה משחק עם הרבה סופים אפשריים, שבחלקם אתם תתהו האם יוצרי המשחק לא שתו אלכוהול לפני שהכינו אותם-יש ביניהם כמה מצחיקים עד דמעות.

המשחק עצמו מורכב מטקסט עם תמונות, וההחלטות שבו מזכירות קצת את ספרי "בחר את ההרפתקאה בעצמך". יש לציין שגם יש קרבות במשחק, וגם הם מתנהלים בטקסט("קפוץ כשהוא מנופף לעברך בפגיון שלו!"), אך הם חלק שולי במשחק, ולא מדובר במשחק תפקידים אמיתי, שכן גם אין פה רמות שיש לעלות.

מומלץ בחום(למי שמעוניין במשחק, אני אשמח לעזור).

5) Final Fantasy VII(פלייסטיישן 1, 1997, תפקידים)-אוקיי, הפעם כבר מדובר במשחק מוכר(מאוד...), ובאמת שאין צורך להציג אותו. אני חייב לשים את המשחק ברשימה, כי הוא עדיין אחד המשחקים שהכי אהבתי.

אם מישהו בכל מקרה איכשהו לא מכיר-נא לגשת מייד לרומולטור(וגם לקרוא שם את הסיקור שלי על המשחק).

6)Civilization III(מחשב, 2001, אסטרטגיה בתורות)-אני מאמין שגם את משחק זה אין צורך להציג.

אמנם כל הסדרה היא סדרה מעולה, אך דווקא ב-3 אני שיחקתי(ונהניתי) הכי הרבה. יש לציין שמעולם לא הייתי ממש טוב במשחק, אך מצד שני-המשחק עצמו פשוט כל כך טוב שלא יכולתי להפסיק לשחק...

7) Heroes of Might and Magic III(מחשב, 1999, אסטרטגיה/תפקידים בתורות)-על כל התוספים של המשחק, לדעתי מדובר במשחק הטוב בסדרה, וכן במשחק הטוב מסוגו שיצא למחשב.

New World Computing(זכרם לברכה), הצליחו ליצור משחק ממכר בטירוף, שאני זוכר שביליתי עליו שעות על גבי שעות בזמנו. יחד עם Civilization, מדובר באחד המשחקים שיותר הצליחו למכר אותי. להמשכים שיצאו(4, וגם 5-למרות שהיה דומה יותר ל-3)-פשוט כבר לא הייתה את אותה התחושה...

8-Deus Ex(מחשב, 2000, יריות בגוף ראשון/תפקידים)-אני אתחיל בווידוי קטן, והוא שאני לא חובב גדול של משחקי יריות בגוף ראשון. אך המשחק הזה הצליח לתפוס אותי(וגם סיימתי אותו).

אני מניח שמדובר היה בשילוב של אלמנטים של תפקידים, אך יותר מזה בלטה העלילה המצויינת שהמשחק הציע. חוץ מכל אלו, מדובר היה גם במשחק מצויין גם בתחום המרכזי של הז'אנר(יריות בגוף ראשון, ולא עלילה או תפקידים), וזה לדעתי הופך אותו למשחק המעולה שהוא(ניסיתי קצת את משחק ההמשך, שחוץ מזה שגם לא עובד משהו על המחשב החדש שלי, פשוט לא התחברתי אליו).

9)סדרת Castlevania(המשחקים החדשים יותר, פלטפורמה/תפקידים)-אני בכוונה רושם כאן "המשחקים החדשים יותר", שכן למרות שניסיתי לשחק במשחקים הישנים של הסדרה(לפני התוספת של האלמנטים של התפקידים)-לא התחברתי אליהם.

בסדרה עצמה התאהבתי החל ממשחקי הגיים-בוי החדשים שלה דווקא(ובמיוחד Aria Of Sorrow וההמשך שלו לדיאס)-אולי העלילה לא הכי מקורית שבעולם, ואולי המשחקים עצמם לא הכי ארוכים שבעולם, אך המשחקיות לדעתי פשוט מצויינת.

בטוח שיש לי עוד משחקים להמליץ עליהם, אך זהו בינתיים, ואתם מוזמנים להוסיף משלכם...
(עריכה-ידעתי שיש משחק חשוב ששכחתי להוסיף, חוץ מזה, ככה גם אני מגיע למספר העגול של 10 משחקים)
10) Super Mario 64(נינטנדו 64, 1996, פלטפורמה בתלת-מימד)-בכלל למערכת הנינטנדו 64 יצאו כמה משחקים שיש להם מקום אצלי(כמו הפנינים Mario Kart 64, Star Fox 64), אך איך אפשר בלי סופר מריו 64?

השקעתי כמה וכמה שעות במשחק הזה(ועדיין משקיע בגרסה המחודשת לדיאס, למען האמת), שהוא דוגמא מצויינת לכך שאפשר לעשות משחק פלטפורמה איכותי בתלת מימד אמיתי. הנאה צרופה.

Mafia (2004)l - משחק עם עלילה מדהימה (רמה קולנועית), ומשחקיות מהנה (למרות שבמקרים מסויימים קצת איטית לסטנדרטים של היום), ופסקול מצויין.
שיחקתי בו לראשונה לפני שנה, ולמרות שהמשחק כבר לא חדש הוא ריתק אותי, וסיימתי אותו (מה שלא קורה בהרבה משחקים ^^).
מחכה בקוצר רוח להמשך שעתיד לצאת השנה או שנה הבאה..

מאפיה דווקא, אה?
אני רק ראיתי את המשחק, אני זוכר אותו דווקא יותר כמו חיקוי לא מוצלח של GTA, אבל בטוח שיש לו פוטנציאל...הוא אגב יותר ישן(סביבות 2002).

ואם כבר מדברים על משחקים בסגנון, אז יש גם את The Getaway(שיצא למרבה הפלא באותה השנה) לפלייסטיישן 2, שלמרות שדווקא הביקורות לא ממש שיבחו אותו, אני אהבתי...

black & white הראשון היה משחק מצוין! הגאפיקה פשות מטורפת ל2001 (חוץ מהאנשים שנראים לא משהו בלשון המעטה). למי שלא מכיר מדובר במשחק אסטרטגיה בו אתה משחק אל השולט ב"אי" מסוים. כל "שלב" אתה שולט באי אחר. אל תטעו, כשאני אומר "שלב" אני מתכוון לכמה שעות משחק טובות.
אתה צריך לדאוג לאנשים שלך לאוכל ועץ (למען בניית מבנים). אל דאגה, אין שום קשר לסימס, הטיפול באנשים קל עד שלב מסוים. המשחק מורכב ממשימות זהב ומשימות כסף. משימות הזהב אלו משימות שיש לסיימן בכדי להתקדם במשחק ומשימות כסף מזכות אותך בדברים מסוימים אם סיימת אותן. המשימות מעניינות וכיפיות, חוץ מהמתסכלות שדורשות זמן רב לפיצוח. בתור אל אתה יכול להפיק "ניסים" בהם תשתמש באופן קבוע. תוכל ליצור בעזרתם עץ, אוכל, לספק בריאות לתושבים עליהם אתה מבצע את הנס וכו' (יש עשרות של ניסים, חלקם נדירים מאוד וחלקם אף חסרי תועלת אך עדיין מעניינים.)
משחק מומלץ ביותר, אחד המשחקים שאני הכי אוהב.
דרך אגב - לא לקנות B&W2 כי הוא פשוט משחק נוראי.

סדרת קראש בנדיקוט (פליסטיישן) היא הסדרה האהובה עלי ביותר. אתם בנדיקוט (חיה אוסטרלית) חביב שנקלע לעלילות מפגרות, כיאה למשחק פלטפורמה לפליסטיישן. המשחקים האהובים עלי הם 3 הראשונים שיוצרו ע"י חברת Naughty Dog שכיום מייצרת את סדרת ג'ק. לאחר שהם הוחלפו ע"י חברה אחרת ליצירת משחקי קראש, המשחקים נהיו פחות ופחות טובים. יש יוצאי דופן כמו crash twinsanity לפליסטיישן 2 שאני מחבב מאוד.
הסדרה החלה ב-1996 ומבחינתי הסתיימה לפני בערך שנתיים כשהתחילו לשנות את מראה הדמויות והתנהגותן. קראש נהיה מטמבל טוב לב לסתם ערס מגעיל. אני לא יודע אם אתם מחבבים משחקי פלטפורמה תלת-מימדיים אך זה משחק שמלווה מהרגע בו היה לי פליסטיישן ועד היום.

בקשר ל-C&C, אני מוצא את המשחק Generals מ-2003 אחד מהמשחקים היותר ממכרים שבהם שיחקתי. חבל שריבוי המשתתפים מסריח ומסורבל ושהעלילה נגמרת מהר מאוד.

טוב, זאת רשימה מצומצת של משחקים שמלווים אותי מהרגע שקניתי אותם ועד היום, אז אני מניח שזה לא פלא שיש רק שלושה.

Black&White באמת היה משחק טוב, ומעניין, אך לא הצלחתי לגרום לעצמי לסיים אותו...הגעתי בערך לאמצע, משהו כזה...

וכמובן שסדרת Crash הייתה אחלה של דבר(ואתה צודק, היא נהרסה עם הזמן).

עידן כתב:Black&White באמת היה משחק טוב, ומעניין, אך לא הצלחתי לגרום לעצמי לסיים אותו...הגעתי בערך לאמצע, משהו כזה...

כאמור, למרות שהמשחק מלווה אותי מהרגע בו שיחקתי בו לראשונה, גם אני עוד לא סיימתי אותו. נתקעתי בעולם הרביעי (מתוך חמישה) ואני לא מסוגל לעבור אותו, ולמען האמת, גם לא הייתה לי סבלנות לנסות.

כן, נראה לי שהגעתי לאי השלישי, אם אני זוכר נכון

אני מניח שאין אף אחד שלא מכיר את טומב ריידר
המשחק הראשון יצא ב-1996, והצליח לסחוף אותי מהרגע הראשון ועד לאחרון.
הסדרה כבר בת למעלה מ-10 שנים, ובסוף השנה הנוכחית יוצא המשחק השמיני.
החדשים לא יותר מדי קלאסיים ולא מחדשים הרבה, אבל גם אותם אני מחבב.
בכל אופן טומב ריידר הוא משחק שמשלב בין אקשן להרפתקאות, וזה מה שהופך אותו לכל כך אהוב בעיניי.
מטרת המשחק היא לא רק להרוג אוייבים ולהתקדם, אלא שיש גם חידות מגוונות מאוד ומעניינות (חלקן אף קשות).
שלושת המשחקים החזקים ביותר בסדרה הן השלושה הראשונים (1996-1998), שהכי הצליחו.

goro כתב:שלושת המשחקים החזקים ביותר בסדרה הן השלושה הראשונים (1996-1998), שהכי הצליחו.

האמת שהיו לי אותם אבל חוץ מלתקוע את המשרת המרגיז הזה במקרר לא הצלחתי לעבור אף שלב. (לא ממש היתה לי סבלנות, ואני עדיין נהנה יותר לירות על המשרת או לחקור את האחוזה מאשר לשחק בשלבים שאף-פעם לא ממש התחברתי אליהם)

yoyole123 כתב:האמת שהיו לי אותם אבל חוץ מלתקוע את המשרת המרגיז הזה במקרר לא הצלחתי לעבור אף שלב. (לא ממש היתה לי סבלנות, ואני עדיין נהנה יותר לירות על המשרת או לחקור את האחוזה מאשר לשחק בשלבים שאף-פעם לא ממש התחברתי אליהם)

חח...
טוב, לא כל אחד מתחבר למשחק הזה אבל גם אני אהבתי לעשות את מה שעשית למשרת הזה

goro כתב:אבל גם אני אהבתי לעשות את מה שעשית למשרת הזה

זה בפירוש החלק הכי מבדר במשחק. (מקילומטר אפשר עדיין לשמוע אותו גונח בנסיונותיו לצאת מהמקרר.)

המממ... איפה להתחיל? אני לא מת על תגובות ארוכות במיוחד (ועוד פחות על הדרך שבה הן נוצרות, קרי: כשאני כותב אותן...) אז אני אפצל את התגובות שלי לכמה הודעות שייכתבו במועדים שונים. ההודעה הזו תכיל תגובות למה שנכתב עד כה:

עידן כתב:1) Shadow of the Colossus(פלייסטיישן 2, 2005, הרפתקאה)-אז כן, מצטער שאני מתחיל דווקא עם משחק ממש חדש, אבל למרות שבהמשך הרשימה אין לי סדר ספציפי, את המשחק הזה אני בכוונה שם ראשון.

אויש, מצויין, אני מחפש המלצות למשחקים לPS2 בנרות עבור אחי, הייתה תקופה שהעניין בער (היום פחות) והתלבטתי קשות אם לבקש כאן המלצות למשחקים מהסוג שהוא אוהב ובסוף החלטתי שלא לעשות זאת... אולי עכשיו, בשרשור הזה (בהודעה נפרדת) אני באמת אבקש המלצות ואתאר את סגנון המשחק המבוקש... אם כבר OFF, אז עד הסוף... (אני נשבע שהחרוז לא היה מכוון)

בכל מקרה, תוכל להרחיב קצת על סגנון המשחק? כלומר, מה ז"א הרפתקאה? קווסט נטו? כמו אי הקופים לדוגמה? אולי אפילו אני אנסה אותו בעצמי (The bard's tale לPS2 זה משחק שהבאתי בשבילו ובסוף אני שיחקתי בו וסיימתי אותו. אה, ואם בהמלצות עסקינן - למי שלא אכפת שהסוף לא שמח, המשחק מומלץ)

עידן כתב: Command & Conquer(מחשב, 1995, אסטרטגיה בזמן אמת)

לא אהבתי... פשוט לא אהבתי ושיחקתי בו עד הסוף או כמעט עד הסוף כשהוא יצא - מבחינתי, משחק הRTS היחיד של WESTWOOD שהוא טוב היה Dune2 ושיחקתי בכולם למעט החדשים ביותר (כלומר, אחרי EBFD הפסקתי)

עידן כתב:Heroes of Might and Magic III

כמובן... משחק אסטרטגיה בתורים ואחד מהטובים שבהם, שיחקתי בכל הסדרה וכמעט בכל התוספים. אבל ללא צל של ספק המשחק האהוב עלי ביותר מכל הסדרה הם ה Chronicles - אלו הם סדרה של 5-6 משחקים שבנויים על המנוע של HOMM3 אבל מרכיב העלילה בהם הוא החלק העיקרי במשחק - כל פרק מגולל את הרפתקאותיו של טארנום, אני לא רוצה לקלקל למי שלא מכיר, אבל הסיפורים מרגשים עד דמעות. מאוד מומלץ לשחק לפי הסדר, אאל"ט הראשון נקרא Warriors of the Wasteland.

עידן כתב:Deus Ex

ניסיתי אותו בזמנו, אבל לא אהבתי - באותם זמנים, אם משחק לא משך אותי מיד על השנייה הראשונה, הוא לא היה שווה שאגנוב אותו...

עידן כתב:Super Mario 64

אכן משחק משובח, אבל ארוך מדי... הגעתי למשהו כמו 60 כוכבים (בדבר האמיתי, לא באמולטור) וכבר יצא לי מכל החורים.

yoyole123 כתב:black & white

בזמנו, כשהוא יצא, הביקורות היו בשמיים פשוט - הדבר הטוב ביותר מאז המצאת הגלגל, ככה הן הציגו אותו. ניסיתי. לא התרשמתי.

yoyole123 כתב:סדרת קראש בנדיקוט

שיחקתי רק בCB3W, וגם בו לא הרבה, אבל עדיין יושב אצלי בראש ה-
Created and developed by Nutty Dog!!
מתחילת המשחק (ואני מחקה את הקול הזה לא רע בכלל...)
[עד כאן להיום]

בנוגע ל-SOTC-אני אומר "הרפתקאה" יותר במובן של משחקי זלדה. זה לא קווסט, אלא הרפתקאה/אקשן(כמו שאמרתי, קשה להגדיר את זה בלי לשחק-חייבים לשחק בשביל להבין, אך הרפתקאה זו ההגדרה הכי קרובה שאני יכול לחשוב עליה...)

טוב, בסוף נוצר לשרשור הזה האופי שהכי לא ציפיתי לו, ועיקר המרכז במשחקים חדשים... אבל שיהיה.
אגב, עוג, Shadow of the Colossus וכמובן God of War הם שני המשחקים היחידים ששמעתי עליהם דברים כאלו - עד שהעמידו את הנאמנות המוחלטת שלי ל-PC במבחן. (זו האחרונה עדיין מנצחת. מוות לקונסולות!)

Og כתב:באותם זמנים, אם משחק לא משך אותי מיד על השנייה הראשונה, הוא לא היה שווה שאגנוב אותו...

LOL.

טוב, אני רק אגיב טיפה לפני שאתחיל עם הרשימה שלי.
מאד אהבתי את Black&White. גם אני די התייאשתי ממנו בסוף. שלב מסויים המחשב כבר לא פראייר מוחלט כמו בשלבים הקודמים, ומתחיל להשתלט על עוד ועוד שטח. ונדמה שכל מה שאתה עושה כדי לגדול לוכד אותך באותם מימדים. אתה מקצה אנשים להתרבוּת - אין לך משאבים להתפתחות בנייה ולהאכיל אותם, אתה מקצה אנשים למטרות האלו ואין לך אוכלוסיה, ולמעגל הזה נוסף גורם שלישי, המתסכל ביותר - הכח שלך כאל, שתמיד מוגבל מההחלטות האלו.
אבל זה נדמה לי בעולם האחרון וזה לפניו (רביעי וחמישי?).
אני לא חושב שאפשר להבין את המשחק (הרי לא כל האלמנטים במשחק אפשריים בהתחלה) עד שלא מגיעים לאי השני או השלישי - לא זוכר מי מביניהם.
התלהבתי במשחק במיוחד מהקיצורים לניסים (שאתה מזיז את העכבר על פי סמל מסויים והמחשב אשכרה מזהה), מהשליטה בתצוגה התלת-מימדית החופשית בצורה מוחלטת שאז אני חושב שהיתה מתוחכמת נורא, וכמובן מהמנוע הפיסיקלי המדהים שלו לתקופתו. (איזה כיף היה לזרוק סלעים ולהרוס בתים!)


טוב, עכשיו לרשימה שלי, שברשותכם כן תתמקד במשחקי עבר (התגובה הבאה תהיה על משחקים מ-99/8 ואילך).
אני אחלק לז'אנרים.

פלטפורמרים
הז'אנר המועדף עלי בשנותיי כזאטוט מתקדם, אני חושב. לא דורש הרבה מעבר לטיפה טכניקה.

Aladdin (מ-1994) - כן, יהיה לי קשה להפתיע אתכם ברשימה שלי, שעשויה להגדיר את הבנאליות מחדש. אבל ככה זה. את רב המשחקים שלי בחרתי להכיר על פי פופולריות.
אלאדין הוא אחד המשחקים היותר איכותיים שאני כרגע מסוגל להעלות בדעתי בז'אנר הפשוט והקליל הזה. הוא אמנם די חדש, ושנת 1994 העלתה את הז'אנר בליגה אחת, אבל הוא עדיין כיפי, בעל עיצוב שלבים מגוון, משחקיות קלילה וכיפית ביותר, ואיכותית. יותר מהאחרים.
לא רוצה לשים את Lion King ו-Jungle Book באותה רשימה עם Aladdin, אבל Lion King הוא די שווה ערך באיכות המשחקית שלו, ואני נותן לו כמעט את אותן תשבוחות. (על Jungle Book אפשר לומר שהוא הכבשה השחורה בחבורה, אבל לדעתי גם אותו לא כדאי לפספס, למרות שתוכלו לחיות גם בלעדיו.)
בניגוד לכך-כך הרבה משחקים אחרים מתחילת שנות ה-90 ומטה ששמים דגש על הצד הטכני ולא המקורי, כמו פלטפורמרים ושאר תת-ז'אנרים בתחום האקשן, כשתשחקו במשחק הזה היום, גם תהנו מהמשחק עצמו, ולא רק מהערך הנוסטלגי, ההיסטורי או התקדימי שלו.
ואני חושב שזה יהיה המוטיב ברשימה שלי. משחקים שפשוט כיף לשחק בהם. גם היום.

Rayman (מ-1995) - לא באמת הייתי מסוגל להשאיר אותו מחוץ לרשימה. גראפיקה, משחקיות חמודה, פס-קול משובח ברמות היסטריות, והכי חשוב - האווירה שהמשחק הזה מסוגל ליצור בעולמות הארוכים שלו. היא תוצאה של שילוב כל המעלות של המשחק הזה, אבל יש לו באמת ייחודיות באווירה שהוא מסוגל לייצר.
אגב, יכול להיות שאני מדבר שטויות, אבל זה הפלטפורמר הכי ארוך שאני מכיר.
המשחק השני (2000) גם מאד מומלץ, וגם הוא מתאפיין באווירה מאד ייחודית שהוא יוצר בתוך עצמו (ובפסקול איכותי). דעו עם זאת שמדובר במשחק בסגנון אחר לחלוטין. המשחקיות שונה מאד.

פאזלים

The Incredible Machine 2 (מ-1994) - כן, יש כל מיני משחקי חשיבה, סגנונות שונים, מגוונים ומקוריים. צ'מעו לסבא הרדיואקטיבי, עזבו אתכם מכל השטויות - חייכם אינם חיים אם לא ניסיתם את TIM. משחק פשוט גאוני.
ציינתי כאן את המשחק השני מכוון שלדעתי הוא הטוב ביותר, הכיפי ביותר, וגם המשמעותי ביותר בסדרה. המשיכו לצאת כמה כותרים אחריו. אפילו ב-2001. אף אחד לא עשה שינוי גדול מ-TIM2 אליו, כמו שעשה TIM2 מ-TIM הראשון. (וגם הפסקול שלו, איך לא, מצויין.)

קווסטים
הרשימה הזו היתה עשויה להתרחב אילו הייתי מתקדם ברשימה אחרת...

Day of the Tentacle (מ-1992) - ניסיתי את המשחק עשור וחצי אחרי אחרי שיצא, בגלל כל מה שנאמר עליו, וממש לא התאכזבתי. משחק מעולה, מתוחכם, משעשע, ופשוט עשוי לתלפיות.
(באותה הזדמנות, הייתי ממליץ להוסיף לשיתוף קבצים את גרסת ה-CD. הדיבוב חביב מאד.)

Simon the Sorcerer (מ-1993) - סיימון הוא עוד קווסט מהמובילים והידועים בתחום. משחק משעשע מאד, והוספתי אותו לרשימה בעיקר בזכות הדיבוב המעולה והחצוף שלו. גם מוסיקה לא רעה בכלל.

LOOM (מ-1990) - בארץ ובתרגום העברי נקרא "האורגים". LOOM הוא משחק פשוט וקל מאד, אבל עם אווירה שובה ביותר בקסם והנאיביות שלה. הוא משחק מאד אמוציונלי לטעמי (חשוב מאד לזכור את השנה כשמשחקים בו). הקסם שלו, המשחקיות הכל-כך מקורית שלו, והפסקול שמורכב מאגם הברבורים של צ'ייקובסקי הם כנראה שהכניסו אותו לרשימה...

Goblins 3 (מ-1993) - סדרת גובלינים היא סוג של קידום לז'אנר הקווסט הקונבנציונלי. היא הרבה יותר "אקשנית" ותלויה בדברים המתרחשים בזמן אמת לעומת הנפוץ בז'אנר. כל זה מקבל תוקף בעיקר החל מהמשחק השני בסדרה, שהיווה את נקודת המפנה הרצינית בסדרה ובתחום הקווסט בכלל.
ציינתי את המשחק השלישי מכוון שהוא הטוב בעיני מהאחרים. העלילה מעניינת, המשחקיות קלילה וטובה, ההגיון נוטה להיות "סביר" יותר (במונחים של גובלינים...), הגראפיקה צבעונית ונעימה יותר, והוא גם נשמע טוב יותר.
משחק נוסף שבא בעקבות הסדרה הוא Woodruff (או בשמו המלא: The Bizarre Adventures of Woodruff and the Schnibble of Azimuth), שנוצר על ידי אותם יוצרים. למי שאהב את הגובלינים, הייתי ממליץ מאד על המשחק הזה, שאפשר לתאר אותו כמעין Goblins Hardcore. הוא קשה בהרבה, והוא אינו הולך על פי שלבים, אלא בעולם חופשי, כמו מרבית הקווסטים.

מכות

Mortal Kombat 2 (מ-1994) - אני לא הראשון שמחשיב את מורטל קומבט 2 למשחק הטוב בסדרה, אבל זו אינה עמדה פופולרית מדי, עד כמה שידוע לי.
משחקיות זורמת וכיפית, גראפיקה מעולה, ריאליסטית ביותר. לימים ההם מדובר בפורנוגרפיה של ממש.
זה עוד לפני שהתחילו עם כל השטויות המיותרות במשחקים הבאים. אין לי נימוק כבד-משקל למה 2 עולה על 3 בעיני (על 4 ועוד איך יש לי!!), אבל לאווירה, כמו כל משחק אחר ברשימה הזו, יש חלק חשוב אצלי. למרות שזה פרמטר אישי.

WWF WrestleMania (של Midway מ-1994) - אולי, אולי המשחק היחיד ברשימה שלא כולם שמעו עליו, או אשכרה ראו אותו. WWF WrestleMania (זו בטח הפעם האחרונה שיש לי כח לכתוב את כל השם הזה) הוא משחק שלדעתי לא מוערך מספיק. זה המשחק הכי "כיפי" ברשימה. פשוט משחק מגניב בטירוף. כמו כל משחק מכות שמכבד את עצמו, לכל דמות יש את המהלכים הייחודיים שלה, רק שכאן, זה בא עם המון אופי, מכל דמות גם יוצאים כל מיני שטויות כשהן סופגות כהוגן, וכשכל זה נכנס לזירה אחת, ואפילו קרבות מרובי משתתפים (שלושה או ארבעה בזירה) - הבלאגן חוגג. וכמה כיף כשזה קורה. בניגוד לרב משחקי המכות, ואני מציין את Brutal: Paws of Fury ביניהם (דווקא מכוון שמדובר ב"חיות לוחמות"), המשחק הזה הומוריסטי לחלוטין. ויש גם קריינות משעשעת וסאונד קולני ומעצבן שמוסיפים לאווירת הבלאגן והכיף ("That's pause. That's resume").
אני, דרך אגב, לא הייתי מצוי בסדרה שהולידה את הכותר הזה בין רבים אחרים למחשב. אחרי שצפיתי לאחרונה (יותר מעשור למשחק) בכמה פרקים מיתולוגיים שמתי לב שהאנימציה של המשחק פשוט מעולה. הם הדגישו לכל דמות הרבה יותר אופי משהיה לה בסדרה...

3D Shooter

Duke Nukem 3D (מ-1996) - בדרך ההיסטורית הפתלתלה של התפתחות ז'אנר ה-3D Shooter, יש הרבה תחנות ששמן מתלווה למושג "פורץ דרך" בצורה הכי משמעותית שקיימת כמעט בכל הז'אנרים של משחקי הוידאו באשר הם. מושגים כמו DOOM, Wolfenstein 3-D או Half Life הם כמעט שמות נרדפים ל"פריצת דרך" - כל אחד שינה את פני הז'אנר בשלב אחר לגמרי של המושג.
Duke Nukem 3D הוא גם פורץ דרך לא קטן בתחום. אני לא יודע עד כמה הוא מוערך מנקודת ראות היסטורית, אבל זו לא הסיבה שהוא היחיד שאני מציין כאן ברשימת המשחקים הישנים בז'אנר, שכיום הוא כנראה המועדף עליי.
דווקא שלושת המשחקים שציינתי קודם, הם משחקים שיש להם ערך היסטורי ענק. עצום. לעומת זאת, (וכאן אני שמח שאני מפרסם פה דעות באנונימיות, מחשש שינסו להתנקש בחיי אחרי מה שאומר עכשיו), המשחקיות עצמה של אותם משחקים - עיצוב השלבים, האווירה, והכי חשוב - ההנאה שבמשחק עצמו, שכל מהותו הוא לכסח חארות עם כמה שיותר אדרנלין, זכו לערכים גבוהים מאד, יחסית לאותה תקופה בה הם יצאו.
וככל שהז'אנר מתפתח, כך גם הגיימרים נעשים מפונקים יותר, ולשחק היום בשלושה לעיל, אפילו ב-Half-Life, למרות שזה בהחלט עניין של טעם אישי, לדעתי כיף הרבה פחות.
Duke Nukem 3D לטעמי האישי הוא סיפור אחר, והסיבה שהוא היחיד שנמצא כאן. עיצוב השלבים המגוון כל-כך שלו, המשחקיות המיוחדת והאיכותית שלו, ועוד עשרות פרמטרים אחרים שעושים משחק לטוב, עושים את DN3D מהנה גם אם נשחק בו היום, אחרי שזכינו לכסח כל-כך הרבה קורבנות בגראפיקה המדהימה ביותר שטרם נצפתה, במנוע הפיסיקלי המורכב ביותר שטרם נחווה ולקולות הסבל המשכנעים ביותר שטרם נשמעו, וכן הלאה והלאה.



עד כאן חפירות להערב, ובברכת "מוות לקונסולות", פעם הבאה אחפור על משחקים-לא-ישנים.

משהו על DN3D שאני רוצה להגיד כבר הרבה זמן:
איכס.
פשוט איכס.

ניסיתי. ניסיתי עוד פעם. נסיתי פעם שלישית. הכרחתי את עצמי להגיע לשלב מתקדם יחסית בנסיון הרביעי. ניסיתי להשפיע על עצמי בפסיכולוגיה - ניסיתי הכל. המשחק היה ונשאר עלוב.

שלא תבינו אותי לא נכון, זה משחק נחמד לשנת 92 מקסימום 93, אבל אלף-תשע-מאות-תשעים-ופאקינג-שש???
אני יכול להבין כשמישהו אומר שהעלילה, האווירה, והקולות עושים לו את זה (לא המנוע הפיזיקלי - את זה אני לא מבין בתגובה שלך, R.G, כי אני לא רואה הבדל של ממש בין מנוע הBUILD של DN3D לבין זה של DOOM או DOOM2, אז אשמח אם תאיר את עיניי), אבל לי הם פשוט לא עשו כלום (כן, ניסיתי לשחק במשחק ממש אחרי שהוא יצא).

עכשיו Quake - זה משחק! תלת מימד אמיתי ומלא, לא כמו DN3D שבו רק העצמים הדוממים (וגם לא כולם) בתלת מימד. אני לא זונת-גרפיקה (טוב, באנגלית זה נשמע יותר טוב ), אבל בFPSים זה חשוב - זה תורם לתחושת המציאות.
בנוסף, כל האווירה, הקולות והטכניקות עושים את Quake פשוט עולם אחר - ממש כאילו הוא יצא כמה שנים טובות לאחר DN3D, אבל בפועל, גם הוא יצא ב1996, רק כמה חודשים בודדים לאחר הנ"ל.

Radioactive Grandpa כתב:אגב, עוג, Shadow of the Colossus וכמובן God of War הם שני המשחקים היחידים ששמעתי עליהם דברים כאלו - עד שהעמידו את הנאמנות המוחלטת שלי ל-PC במבחן. (זו האחרונה עדיין מנצחת. מוות לקונסולות!)

אני בדעתך. כלומר, יש לי די הרבה קונסולות אבל אני תמיד מעדיף לשחק בPC כשאפשר ותמיד עם המקלדת או עם העכבר, אף פעם לא עם ג'ויסטיק או Gamepad מחורבן (שונא אותם).


אבל

God of War הוא משחק ששווה לשחק בקונסולה בשבילו.
פאק, God of War הוא משחק ששווה לקנות PS2 רק בשבילו.
פאק, God of War הוא משחק ששווה לרעוב בשבילו חודשיים ולמכור את בת זוגך למליונר קשיש ע"מ להשיג כסף לקונסולה ולמשחק.
שורה תחתונה - God of War הוא משחק שווה.

אם אתה לא משחק בו, רק אתה מפסיד.