מסע אל העבר

הפרדה מכוונת

נוכח כתיבת שורות אלה, נוכח אותן דמעות אשר זולגות בקרב הציבור, אדם אחד קם לו אל בוקר חדש.
עיניו אדומות, דומעות כדם. מנסה להתייחד עם בנו שנהרג במלחמה... נזכר ברגעיו האחרונים, בחיוכו הנרגש.
בעודו שוקע אל מחשבות האתמול, הדיג'יי בודק את עוצמת המיקרופון. "מה אתה עושה?" שואל אותו אדם אומלל, שרק לפני שנה איבד את בנו ומתרפק על נסתרות העבר. "אני בודק את עוצמת המיקרופון" השיב אותו אדם.. "הרי הלילה, השמחה תהיה גדולה".

זה אומנם התחיל כמקריות, אך הפך למנהג של ממש. יום הזיכרון ויום העצמאות צמודים כאחד. אין ספק שהיתרון המובהק של הדבר, הוא שעוברים מיום של עצב לשמחה. בזכות אותה ההקרבה והקושי, יש לנו מדינה. אם כי במציאות של ימינו, הדבר אינו פרי ביצוע. אני יושב ומתארגן לטקס. בו במקביל, ביום עצוב ומשמעותי זה אני מקבל מאות של הודעות אל מכשיר הסלולר, "היום יהיה טירוף אח שלי!" "תכין את עצמך, הולכים היום לתקוף" "אחי הולכים היום לסופר לקנות בשרים יהיה אש!". זו אינה מציאות בדויה שמאפיינת רק אותי, אם כי מאפיינת את רוב האזרחים במדינה. כשיום העצמאות נמצא כל כך סמוך אל יום הזיכרון, אין הפלא שכל ההכנות מתבצעות במהלך אותו היום. דבר שאינו עומד בקנה מידה אחד מול הציפיות ליום הזיכרון.
זהו אינו סוד שיום הזיכרון נמשך מהערב ועד לסיום טקסי הבוקר, ואחר כך הופך ל"יום תכנונים לעצמאות". אני בעד הוספת יום אחד, אשר מפריד בין יום הזיכרון ליום העצמאות ויאפשר גם התייחדות עם היום הנ"ל וגם ביצוע הכנות ליום שאחרי.
נקודה למחשבה ^

זו סוגיה ערה ביותר בישראל כבר מאז שהיום הונהג. אני מניח שאתה יודע שהצעה כזו בדיוק כבר עלתה בשנת 2009? (סביר להניח שהיא גם לא הראשונה). היא נתקלה בהתנגדות חריפה. הקונספט הזה מתיישב טוב מדי עם אתוס הציונות (כמו מושג השואה שהפך ל"שואה ותקומה" או "שואה וגבורה").