מסע אל העבר

ואללה, סיקור של ממש. סחתיין. ניסחת את זה כאילו זה מיועד החוצה.

רציתי לרענן את זכרוני עם המשחק לפני שאגיב כדי שאדע על מה אני מדבר, אבל לא נראה שתהיה לי הזדמנות לכך בזמן הקרוב.
כפי שאפשר להבין מהניסוח שלי כאן, הרושם שלי היה שונה מאוד משלך.
בסוף שנות התשעים תעשיית המשחקים געשה סביב ההשתלטות של גראפיקת תלת המימד שנדחפה כמעט לכל חלקה טובה בצורה כזו או אחרת. כמובן, יצרני משחקים ניסו לשחק לעצמם בתלת-מימד כבר שנים, אבל בנקודה הזו נוצרה האווירה שאם אתה לא שם - אתה לא קיים. וכך זכינו לקבל כל מיני כותרי המשך כושלים ומביכים של משהו שנאנס בצורה ברוטלית להכיל מימד נוסף, ששום צד בעניין לא היה בשל מספיק כדי לקבל על עצמו את הנטל הזה. (Earthworm Jim 3, Prince of Persia 3, Mortal Kombat 4, to name a few...)
עבר עשור שבו תעשיית המשחקים ניסתה לעכל את מה שקורה, מבחינת עתיד הז'אנרים שאהבנו. חלקם חוסלו בזירת ה-AAA, פלטפורמרים למשל. חלקם למדו לעשות את זה נכון. חלקם הבשילו להבין שאפשר גם בלי תלת-מימד, וזה בסדר. זה בסדר. אנחנו אוהבים אתכם. לתחושתי התעשייה עדיין בתהליכי הבשלה, וסצינת האינדי היא בהחלט חלק מהמגמה, אבל בגדול נראה שכולם יודעים את מקומם, בהיבט של איך עושים משחק.

ואז מגיעה הבדיחה הזו, גובלינים 4. לא האמנתי למראה עיני. משחק שלא רק נראה כאילו הוא נוצר לפני עשור - הוא גם סובל מאותו תסביך זהות אווילי ומביך של לפני עשור. כאילו לא למדנו כלום.
מה, אתה רציני? זה הרי נראה זוועה. מה הסיכוי שהמשחקיות באמת תדרוש את ההקרבה הזו? אנחנו ב-2009, ריבונו של עולם. אף אחד לא הולך למחוא לך כפיים על זה שגם אתה יכול לעשות משחקים בתלת-מימד. [אמר R.G ברוחו אל היוצר]
הסגנון הקרטוּני וההומוריסטי של Pierre Gilhodes (המעצב של Coktel Vision), אולי מיותר לציין, עובד יופי בפיקסל-ארט, אבל לא בעולם השבלוני של קסם התות... הדמויות מגושמות, איטיות, חסרות אופי וחיים; הקולות, האנימציות, הכל מעוצב בצורה מאולצת להחריד כדי שזה יזכיר כמה שיותר את הגובלינים האהובים, עם אותם קולות חורקניים ב-2009. הכל כל-כך מגושם שלא יכולתי לשפוט את המשחק מעבר לקשיים האלו, ולהתייחס בצורה מבודדת לעלילה והמשחקיות. רק דבר אחד אני יכול להגיד: הן לא היו טובות מספיק בשביל למשוך את תשומת הלב שלי מכל מה שמסביב, ובטוח שלא מעניינות מספיק.

אני לא סיימתי אותו. לא זכור לי אם בשלב כלשהו התחלתי להכריח את עצמי להמשיך איתו, ובסופו של דבר לא הצלחתי להתמיד, או שסתם איבדתי עניין והיה לי קל לשכוח. אני מקווה שאני לא עושה עוול נוראי למשחק, אבל ברור שאני מדבר מנקודת מבט משוחדת לחלוטין. אולי כסתם משחק הוא חביב. אני כבר לא זוכר. אבל למה לעשות אותו גובלינים 4? למה לבזות את השם ואת עצמו דרך יצירת ציפיות שהוא לא יוכל לעמוד בהן? פשוט טעות. טעות על גבי טעות.

אחרי שסוף סוף סיימתי את המשחק פעם אחת, הגיע הזמן לכתוב פה את הביקורת שלי על Torchlight II. אם אין לכם כוח לקרוא הכל, השורה התחתונה היא:

הצג/הסתר תוכן

משחק מצוין

אולי גם זה המקום לגילוי נאות, והוא שאני המייסד והמנהל של קבוצת השחקנים הגדולה ביותר של המשחק בסטים. עם זאת, אני דווקא רחוק מאוד מלהיות מעריץ גדול של ז'אנר משחקי ה-APRG, ולכן אני חושב שאני כן אובייקטיבי יחסית כלפיו

רוב הסיקור שלי יוצא מנקודת הנחה שאתם מכירים את ז'אנר משחקי ה-ARPG(או "דמויי Diablo"). במידה ולא-בז'אנר המדובר הזה יש דגש על פיתוח דמות אינדיבידואלית אחת ועל שיטת הקרב, כשלסיפור ולרקע יש חשיבות שולית(להבדיל ממשחקי תפקידים אחרים, בהם בד"כ כן יש חשיבות רבה לעלילה).

המשחק פותח בידי Runic Games, שנראה לי שהם נחשבים כיום כ"אינדי-למחצה"(לא אכנס לזה). מה שבטוח-הם קטנטנים(בערך כ-30 איש), וניכר שמאוד אכפת להם מקהילת השחקנים והמעריצים שלהם. מספיק שאציין שכמה מהם חברים בקבוצה שלנו ב-Steam, והם מגיעים לפעמים לצ'אט הקבוצתי כדי לדבר איתנו-מה שעושה אותם אדירים בעיני(כמה כבר מפתחים אחרים אתם מכירים שעושים את זה?). חשוב לי רק לתקן טעות נפוצה בנוגע אליהם-הם לא ממש "המפתחים המקוריים של דיאבלו 1 ודיאבלו 2". בסה"כ 3 אנשים מהצוות שעבד על משחקי דיאבלו הראשונים עובדים ב-Runic Games, ולכן צריך לשפוט אותם בפני עצמם.

אשתדל לשפוט את המשחק בפני עצמו, בלי יותר מידי השוואות למשחקים אחרים-מה גם שאין לי זכות לערוך את ההשוואה "המתבקשת" ל-Diablo 3-לא שיחקתי במשחק(מעבר לזמן קצר ביותר בבטא).

גרפיקה: רבים אומרים שזו "גרפיקה לילדים", ואני שונא את המינוח הזה, כי אני פשוט לא חושב שהוא נכון. על כל פנים, לדעתי הגרפיקה בסדר גמור, ולא באמת צריך יותר מזה בז'אנר הזה, אם תשאלו אותי. גרפיקת תלת מימד מה"דור האחרון" יכולה להיות נחמדה(ואני גם נהנה ממנה במשחק האקשן-תפקידים של שר הטבעות, שאולי גם עליו אעשה סיקור אחרי שאסיים אותו), אבל המשחק נראה בסדר גמור גם עם הגרפיקה "הפשוטה" יחסית הזו. על כל פנים, אני מעדיף צבעוניות על פני גרפיקה קודרת, במקרה הזה. הגרפיקה מבחינתי, לפחות ברוב המוחלט של המשחקים, לא תרים או תפיל משחק.

פס-קול: לא אתעכב על העניין הזה. אני חושב שהפסקול טוב מאוד, אבל לא מדהים ויוצא דופן כמו שיש כאלו שמעדיפים לתאר אותו, יחד עם יצירות אחרות של Matt Uelmen, שזכה למוניטין רב אחרי עבודתו בדיאבלו. לדעתי השבחים מוגזמים לעיתים. כמו שרשמתי-הפסקול טוב מאוד, מתאים בד"כ לאווירה, ויש גם כמה קטעים(מעטים) שאהבתי מאוד, ואולי אשמע אותם שוב גם מחוץ למשחק. זהו.

סיפור: כמו שרשמתי, משחקים מהז'אנר הזה לא מתמקדים בסיפור בד"כ. אני לא הולך ליפות את זה-הסיפור גרוע. עם זאת, אני גם לא חושב שצריך יותר מידי סיפור, בסוג משחקים הזה, זה עשוי אף להפריע לאקשן(וזה בא ממני, מישהו שמסוגל לשחק במשחקים שאין בהם כמעט כלום חוץ מסיפור). מעבר לקטעי טקסט מעטים ולא מעניינים, יש גם קטעי אנימציה מעטים. אם הם מזכירים לכם באופן מחשיד את Shank, אתם לא טועים:
Klei Entertainment, החברה שפיתחה את Shank, הכינה את קטעי האנימציה האלו עבור Runic Games.

משחקיות: הגעתי לעצם העניין. בגדול, היא כמו ב-Torchlight 1 רק טובה בהרבה בכל אספקט אפשרי. הקרב המהיר והצבעוני מהמשחק הראשון חזר, והוא אפילו יותר מהיר וצבעוני ממנו. השינוי המהותי ביותר הוא שעכשיו יש עולם שלם לחקור. בניגוד למשחק הראשון, שהכיל בעיקרון מבוך אחד ענק(ועוד אחד אחרי שמסיימים את המשחק), ועיר אחת בלבד, המשחק השני בסדרה מכיל 4 מערכות, אחת קצרה ושלוש גדולות(מאוד), שכל אחת מהן מכילה עיר משלה, ומגוון אזורים פתוחים ומבוכים שונים(ומשונים). זהו שיפור עצום לעומת המשחק הראשון, ולטעמי האישי, האזורים גם מגוונים מספיק בכדי שלא ישעממו, בניגוד לאזורים במשחק הראשון שנטו לחזור על עצמם.

מאפיינים אחרים של המשחק הראשון חוזרים גם במשחק השני, אחרי שעברו מקצה שיפורים. חיית המחמד שהייתה במשחק הראשון קיימת גם כאן, ווהפעם אפילו אפשר לשלוח אותה לעיר לא רק כדי למכור ציוד, אלא גם כדי לקנות לך כמה דברים בסיסיים(כמו שיקויים ומגילות), כדי למנוע ממך את הצורך כל הזמן לדלג בין המבוך לעיר כי נגמר לך המקום, ולדעתי-זה מבורך.

גם שיטת הדיג חזרה טובה יותר. אם במשחק הראשון לא טרחתי לדוג כמעט אף פעם, עכשיו יש לי מוטיבציה לעשות זאת. למי שעדיין מתעצל, הוסיפו אפשרות של דיג באמצעות דינמיט-ככה שהדיג כמעט מיידי, רק מקבלים פחות Loot.
ואם כבר ב-Loot עסקינן-הרי שהוא מעולה. אחת הסיבות המרכזיות(אם לא ה-סיבה) לשחק במשחקים מהסוג הזה, היא המירוץ אחרי ציוד טוב יותר לדמות שלך. לטעמי, הוא עשוי פה בצורה מצוינת, ויש הרגשה של התקדמות במשחק, באופן בלתי פוסק. אני אוהב להשיג הרבה ציוד מיוחד, ויש גם inventories גדולים מספיק, גם שלך וגם של חית המחמד שלך, כך שלא צריך כל הזמן לחזור לעיר למכור דברים, ואפשר להמשיך להנות מהאקשן בלי הפסקה.

בכל הנוגע ל"עץ היכולות"-יש ארבע דמויות שונות במשחק, והפעם לכל אחת מהן יש יכולות לגמרי שונות משל עצמה(בניגוד למשחק הראשון, בו היו יכולות משותפות לדמויות). מעבר לכך, ליכולות האקטיביות הפעם יש Tiers, שמוסיפים להן שיפור משמעותי כל 5 רמות, מה שמעודד השקעה של נקודות רבות ביכולת מסויימת. יתרון עצום לדעתי שיש למשחק על פני משחקים דומים בתחום הוא בכך שלא מדובר ב"עץ" כלל-אפשר ללמוד יכולת אחת בלי צורך להשקיע ביכולת קודמת שבכלל לא רוצים אותה. ההגבלה היחידה היא הרמה של הדמות. לדעתי זה פשוט נהדר, ואני שונא את השיטה שבה מכריחים אותך ללמוד יכולת שאתה לא רוצה, על מנת להגיע לאחת הבאה שאתה כן מעוניין בה.

יש עוד שינויים רבים נוספים שלא אפרט, כי אני לא חושב שהם יעניינו פה אנשים, והם מיועדים בעיקר למי ששיחקו במשחק הראשון. אם בכל זאת יש עניין-אפשר לבקש ממני לפרט ספציפית ואעשה זאת.

מולטיפלייר: המשחק הראשון היה משחק לשחקן יחיד בלבד. במשחק השני, אפשר לשחק עד 6 שחקנים, הן באינטרנט והן ב-LAN(אפשרות שהולכת ונעלמת כיום). רמת ההנאה מהמשחק עולה פלאים כשמשחקים אותו עם עוד חבר או שניים, ובמיוחד אם משתמשים בצ'אט קולי(מה שמאפשר גם אסטרטגיות תוך כדי הקרב). למרבה הצער, יש למשחק באגים לא מעטים במשחק מרובה המשתתפים, שכוללים ניתוקים, נפילות מסנכרון, ולעיתים אף בעיות ספציפיות עם קווסטים מסוימים וכד'. לפני שיצא הטלאי הראשון למשחק, ניסיתי לשחק עם המקסימום של 6 שחקנים בו-זמנית, והמשחק לא ממש עמד בזה, למרבה הצער. המפתחים של המשחק עובדים בין היתר על הבעיות הללו, וכבר יצאו למשחק שלושה טלאים. עם קצת מזל, בעתיד הלא רחוק, ניתן יהיה לשחק משחק מרובה משתתפים ללא כל בעיות. מה שמוביל אותי ישר לנקודה הקצרה הבאה שלי והיא...

באגים: למרבה הצער, נראה שכמעט אין דבר כזה שיוצא משחק חדש בלי באגים. runic games הם חברה קטנטנה, ולכן העסק מובן לי. הזכרתי כבר את הבאגים במשחק המרובה משתתפים, ואני שמח לבשר ששם רובם גם נשארים. למרות העושר הרב במשחק, והעובדה שהוא מכיל עולם משחק לא קטן, ניתן לראות את רמת הגימור הגבוהה במשחק לשחקן יחיד, ולא נתקלתי בבאגים יותר מידי משמעותיים. אלו שכן ישנם, וגם זאת כבר ציינתי, נפתרים באמצעות טלאים שיוצאים באופן שוטף. כאמור, 3 טלאים בתוך שלושה שבועות, והיד עוד נטויה. המצב של המשחק טוב לאין שיעור ממשחקי AAA רבים שיוצאים בשנים האחרונות.

אורך חיים: נזקקתי לכ-35 שעות משחק על מנת לסיים את המשחק בדרגת הקושי הקשה(Veteran). עם זאת, לקחתי את הזמן שלי, וחקרתי ממש כל פינה(למעט מספר דברים סודיים שלא גיליתי). לשחקן ממוצע זה אמור לקחת כ-25 שעות בדרגת הקושי הזו. כאן המקום לציין שגם מאוד נהניתי מהקושי-הוא היה קשה, אך לא הרגיש יותר מידי קשה. זאת בניגוד למשחק הראשון, שהיה לרוב קל מידי ברמה הקשה, ובסוף המשחק הייתה קפיצה לא פרופורציונאלית בעליל(לפחות כך אני הרגשתי). פה זה לא המצב.

יש לציין שאני ממש לא מומחה בז'אנר המשחקים הזה, אבל למי שמאוד מנוסה, הבנתי שרמת הקושי הקשה ביותר(Elite), אמורה להציב גם את המנוסים ביותר בז'אנר בפני אתגר. ניתן לשחק במצב Hardcore, בו אם מתים פעם אחת, המשחק נגמר. ככל הידוע לי, אף אחד עוד לא הצליח לסיים את המשחק ב-Elite Hardcore.

לגבי מאפיינים אחרים של אורך החיים-כמובן שניתן לסיים את המשחק עם כל אחת מ-4 הדמויות, וגם יותר מפעם אחת, כשכל פעם בוחרים יכולות שונות ומנסים סגנון משחק שונה. מעבר לכך, ניתן גם להתחיל New Game+ אחרי שמסיימים את המשחק פעם אחת עם כל דמות שהיא, ואז מתחילים מההתחלה, כאשר שומרים על הרמה ועל הציוד של הדמות איתה סיימתם את המשחק, והמפלצות קשות יותר בהתאם. כמובן, גם הציוד שמשיגים יהיה ברמה גבוהה יותר.
ניתן גם לשחק במפות רנדומליות עם מאפיינים שונים(ומשונים), שלא ניתן לגשת אליהן במצב המשחק הרגיל.

עם זאת, המאפיין המשמעותי ביותר הוא העולם הרנדומאלי של המשחק. 90% מהאזורים במשחק(כך על פי המפתחים) נבנים בצורה רנדומלית. האזורים במשחק לרוב בכלל לא מרגישים רנדומאליים, וזו בדיוק ה-גדולה של המשחק: הם נבנים כל פעם מחדש בצורה כל כך טובה, שבכלל לא מרגישים שהם רנדומאליים-וזה אומר הכל. אפשר ליצור מחדש את העולם כל פעם שיוצרים משחק מרובה משתתפים(גם אם משחקים לבד), ולראות איך כל פעם זה נבנה בצורה מצוינת, ועם זאת שונה לחלוטין מהפעם שקדמה לה.

לגבי שמירה על אורך חיי המשחק עוד מעבר לכך-המפתחים עוד צריכים להוציא את ה-Modding Tools לקהילה, באמצעות כלים דומים לאלו שהם עצמם פיתחו איתם את המשחק, מה שיאפשר לשחקנים לבנות דברים משל עצמם. בהתחשב במה שהתבצע עבור המשחק הראשון-בהחלט יש ל-מה לצפות.

אני לא זוכר מתי כתבתי לאחרונה כזה סיקור ארוך, מקווה שלפחות כמה מכם נשארו וקראו הכל. לסיכום-משחק משובח. נהניתי ממנו בינתיים מאוד, ואני מקווה להמשיך להנות ממנו גם בעתיד, בטח אחרי שיתחילו לצאת לו Mods מעניינים מצד הקהילה(ועם ההבטחה של המפתחים להמשיך לעבוד עליו ולשפר אותו).

אני אשתדל לעשות את זה קצר:
כרגע סיימתי את Q.U.B.E. (ר"ת של Quick Understanding of Block Extrusion). זה משחק פאזל מגוף ראשון (כמו פורטל, TAG, THE BALL וכו'). אפשר לומר שהוא משחק אינדי, הוא משתמש במנוע UNREAL (כמו הרבה מאד משחקים אחרים).
הטענה הכי גדולה שלי היא שאין עלילה וממש חבל כי אם הייתה עלילה טובה המשחק הזה היה הרבה יותר פופולרי.
המשחקיות ממש הפתיעה אותי, המשחק חלק ונקי ומאד מקצועי. הפאזלים יפים וחכמים ומוצגים בצורה טובה, ההתקדמות ברמת הקושי נעשית במדרגות סבירות.

ממש בקצרה, העקרון במשחק הוא שאתה יכול למשוך (כפתור עכבר שמאלי) ולדחוף (כפתור עכבר ימני) לבנים בצבעים שונים. אם הלבנה היא כפתור לא משנה עם איזה כפתור עכבר היא מופעלת. אה, וגם לקפוץ אפשר, וזהו.
יש מספר צבעים ומספר כפתורים מוגבל אבל איכשהו היוצרים עשו עם זה גיוון ממש מרשים. המשחק שואב רעיונות מהרבה מאד משחקים.

לא מדדתי זמן מדויק אבל אם להעריך, המשחק רק קצת יותר ארוך מפורטל הראשון, בערך 6 שעות. אבל הוא הרבה יותר קשה.

בשורה התחתונה, אם אהבתם את פורטל אז אני ממליץ. אני לא בטוח אם יש גרסה ללא DRM, לעומת זאת.
טריילר:
http://youtu.be/iABxhj0ExA0" target="_blank

The Walking Dead. משחק וידאו מבית היוצר של Telltale, שמתמחים במשחקים הרפתקאה בפרקים(Episodes, כמו סדרות טלוויזיה). בהתחשב שיש גם סדרת טלוויזיה ל-The Walking Dead(מעכשיו-TWD), זה הרגיש מצוין במקרה הזה.

אם אתם אוהבים את סדרת הטלוויזיה(המצוינת ושמשתפרת מפרק לפרק ואני ממליץ עליה בחום רב) ו/או הקומיקס-אין פה שאלה בכלל. זה משחק חובה, מאחר שהוא מתרחש באותו עולם. אם אתם מתכוונים לצפות בסדרת הטלוויזיה ועוד לא עשיתם זאת-כדאי שתסיימו לפחות את שתי העונות לפני שאתם משחקים במשחק, כי הוא מכיל ספויילר מסוף העונה השנייה.

לכל השאר: לא מדובר ב"עוד משחק זומבים". זה לא ממש משחק אקשן. למען האמת, זה משחק עם משחקיות פשוטה מאוד. אפשר להגדיר אותו כמשחק הרפתקאה, אבל להגדיר את הפאזלים במשחק כ"קלים מאוד" יהיה אנדרסטייטמנט. ההתמקדות היא בסיפור ובדמויות, וזה מה שמיוחד באופן כללי בעולם של TWD.

המשחק כאמור מצטיין בסיפור שלו. זה אחד הסיפורים הטובים ביותר שיצא לי לחוות במשחק וידאו אי פעם(אולי שני רק ל-To The Moon). נעשה עוד יותר קל להתחבר אליו בגלל הדמויות הנפלאות, הדיבוב המעולה, במיוחד של שתי הדמויות הראשיות, ובמיוחד בפרק האחרון שהמשחק מורכב ממנו. מעטים מאוד המשחקים, אם בכלל, שבהם התחברתי ככה לדמויות. אם אתם לא מרגישים רגשות חזקים בסוף המשחק-אין לכם לב.

מה שמיוחד במשחק זה שכל בחירה שאתם מבצעים היא בעלת משמעות. אני כבר אומר לכם מראש שמי שמצפה לשינויים מרחיקי לכת ב"תמונה הגדולה" ול-20 סופים אפשריים שונים-יתאכזב. התמונה הכללית נשארת זהה, אבל כל מה שבדרך בהחלט משתנה. מעבר לכך, אתם באמת מרגישים שאתם מקבלים החלטות משמעותיות. אני לפחות הרגשתי כך.

המשחק מורכב מ-5 פרקים, כשכל פרק הוא בערך 3-4 שעות. האחרון קצר, ויימשך לכם רק שעתיים. אבל וואו, מצפה לכם חתיכת חוויה חזקה בשעתיים האלו.

בסופו של דבר: המשחק הזה הוא המועמד שלי למשחק השנה, ואין ספק בכלל שזה המשחק הטוב ביותר של Telltale. יש גם סיכוי לא רע בכלל שהוא משתחל לרשימת 10 המשחקים הכי טובים ששיחקתי בהם אי פעם. האם כדאי לכם לשחק בו? ארשה לעצמי לצטט מאחד הסיקורים של הפרק האחרון של המשחק(בלי קישור, כי יש שם ספויילרים):

If you care about video games as an expressive medium, you need to play this game. It’s too important to avoid. If you are sick of zombie stories, you need to play this game. If you hate video games and despise the thought of playing one, you need to play this game.

דפוניה (Deponia)



משחק הצבע והקלק קלאסי ברוח הומוריסטית, אתה משחק את רופוס, בטלן צעיר שמקדיש את חייו כדי למצוא דרך להימלט מכוכב הבית שלו, דפוניה, שהוא מזבלה (פשוטו כמשמעו).

המשחק הוא קווסט ברוח שנות התשעים, הגרפיקה היא בסגנון של סרט מצויר (ונראית ממש מעולה) והמשחק מתנהל מגוף שלישי, רוב החידות הם חידות מבוססות מלאי והגיבור עצמו הוא טיפוס אגוצנטרי ומעצבן שעולם לכולם על העצבים וזה כמובן מלווה במגוון הערות סרקסטיות וציניות. בסה"כ מדובר בקווסט טוב ומהנה.

החסרונות שלו הם בעיקר האורך המאוד קצר שלו - רק שחשבתי שכבר הגעתי לחלק המעניין של המשחק הוא כבר נגמר, זה מעצבן במיוחד כי באותה שנה החברה המפתחת Daedalic הוציאה משחק המשך שלדעתי אין ממש הצדקה לקיומו ועדיף שהיה משולב במשחק המקורי.

הדבר האחר המעצבן הוא שהמשחק סובל מבעיות טכניות - הוא נוטה ליפול מעת לעת וקיים באג שמונע מהשחקן לצפות בקטעי המעבר (כדי לתקן אותו צריך לצאת ולעלות מחדש את המשחק) ומשום מה Daedalic הוציאה טלאי רק לגרסה הגרמנית.

Dreamfall: The Longest Journey



משחק ההמשך ל-The Longest Journey המופתי שדי מאכזב.

גרפיקה - הצד החזק של המשחק, הגרפיקה ממש יפיפייה ומנצלת את מיטב הטכנולוגיה (של 2006) הפרמטר היחיד שאפשר להגיד שהמשחק הנוכחי עולה על קודמו.

משחקיות - נקודת החולשה העיקרית, אמנם המשחק המקורי התרכז בעלילה תוך שהוא מקצץ בחידות אבל עדיין היה בעל מספר רב של חידות שהיוו אתגר מסוים (לא הכי קשה בעולם אבל אתגר הגון) במשחק הנוכחי בקושי יש חידות וגם שיש הם ברמה קלה ביותר שלא צריך בכלל להתאמץ כדי לפתור אותם.

תופסת של המשחק הוא שהדמות שלך יכולה לעבור למצב קרב, לא משהו שממש התחברתי אליו (לא בגלל זה אני משחק בקווסטים) אבל גם לא דבר שממש מפריע. הבעיה שכל הקרבות הם סופר קלים והאינטליגנציה של האויבים היא די גרוע, כך שאפשר לנצח כל קרב אלא אם כן מדובר באויבים שיוצרי המשחק העדיפו שתעברו אותם ע"י התגנבות (עוד חידוש של המשחק הנוכחי) ואז זה בלתי אפשרי להתגבר עליהם לא משנה כמה טוב תהיה במצב הקרב.

עוד חולשה של המשחקיות היא שהעלילה לינארית יותר מדי ואין לך אפשרות לחקור מקומות אחרים מלבד אלו שיוצרי המשחק רצו שתחקור כדי להתקדם.

עלילה - במשחק המשחק השחק משחק שלושה דמויות: זואי, אפריל (גיבורת המשחק הראשון) וקיאן. עיקר העלילה מוקדשת לזואי והיא די טובה ומצליחה לסחוף את השחקן וכו' אבל הבעיה שהקטעים שאתה משחק את אפריל וקיאן הם חסרי עומק מבחינה עלילתית ולא ממש משתלבים עם העלילה של זואי.

בסה"כ למרות כל הבעיות ולמרות שחלק מהפעמים המשחק מרגיש יותר כמו סרט או לחלופין משחק התגנבות מאשר משחק הרפתקה עדיין מדובר במשחק מצוין עם עלילה טובה אבל הרבה פחות טוב מ-The Longest Journey.

Broken Sword III: The Sleeping Dragon



שנות האלפיים לא היו תקופה טובה למשחקי ההרפתקה, אחרי שסוגת ההרפתקה שלטה בשוק בעשור הקודם ההיפתחויות הטכנולוגיות ביחד עם הגידול בתפוצת המחשב דחקו את הקווסטים לקרן זווית. ניסיונות להחיות מחדש סדרות אהובות שזכו לפופולריות כמשחקי דו מימד בעולם התלת מימדי (אי הקופים, שוליית המכשף) נחלו כישלון צורב. Broken Sword III: The Sleeping Dragon הוא עוד ניסיון כזה שלמרבה השמחה זכה להצלחה גדולה יותר.

משחקיות – בניגוד לרוב הקווסטים השליטה במשחק נעשית בלעדית באמצעות המקלדת, כשחקן קווסטים וותיק זה נראה לי ממש מוזר ולא נוח בהתחלה וזה היה הסיבה העיקרית שלקח לי כל כך הרבה זמן לנסות את המשחק. בהתחלה זה היה ממש לא נוח אבל אחרי כמה דקות שמתרגלים אפשר לשחק בצורה חלקה ללא בעיה.

דבר שמשותף להרבה קווסטים שעברו לתלת מימד הוא שהוסיפו כל מיני פאזלים שלא היינו מוצאים אותם בקווסט קלאסי, במקרה שלנו מדובר בקטעי התגנבות וסידור קופסאות (סטייל סוקובאן רק בתלת מימד) כדי שהדמות שלך תוכל לטפס עליה ולהגיע לחלקים אחרים במשחק. החלק של ההתגנבות לא כל כך נורא ויחסית תופס חלק קטן מהמשחק אבל החלק של סידור הקופסאות תופס חלק גדול מהמשחק והוא די מעצבן וחסר טעם. חוץ מזה שאר החידות הם פאזלים מבוססי חפצים או חידות היגיון כמו במשחקים הקודמים והם עשויים בצורה טובה.

עלילה – העלילה די דומה לזו של המשחקים הקודמים, בקווים כללים ג'ורג' וניקו (שוב) צריכים להציל את העולם. שוב כמו במשחקים הקודמים היוצרים הצליחו להעביר את הסיפור באופן איטי ואמין. וכמובן כמו במשחקים הקודמים גם המשחק הזה מכיל דיאלוגים משעשעים כמיטב המסורת של ההומור הבריטי.

דבר שהפריע לי במשחק (וזה בעצם משותף לכל המשחקים בסדרה) הוא המקום הפסיבי של ניקו – לרוב אנחנו נשחק את ג'ורג' ותמיד שניקו וג'ורג' ביחד ניקו תשמש כסיידקיק. זה משהו שתמיד הפריע לי מכיוון שחשבתי שניקו היא דמות הרבה יותר מעניינת.

גרפיקה – סה"כ המעבר לתלת מימד נעשה בהצלחה, הדמויות עצמם והרקעים נראים טוב מאוד ואין שום בעיה בלאתר את החפצים שצריך לאסוף/להפעיל, לפעמים קשה למצוא את המקום הנכון שהדמות צריכה לטפס אבל זה די נדיר.

A New Beginning



כרגע סיימתי את המשחק והיה חייב לציין שמדובר באכזבה גדולה, אני חושב שזה הקווסט ששוחרר בשנים האחרונות הגרוע ביותר שיצא לי לשחק בו.

העלילה התחילה בצורה טובה עם רעיון מעניין שיכול היה להיות בסיס טוב לסיפור המשחק, ואכן הפרקים הראשונים היו די טובים. חבל שבמקום לקחת את קו העלילה הזה קדימה הכותבים "תקעו" את העלילה בפרקים הבאים וסיימו את המשחק עם מניפסט מאוד בוטה של תעמולה והטפות אקולוגיות.

עוד תחום שהמשחק מפשל הוא הדיבוב, שנשמע לא אמין, רובוטי ומנותק מההתרחשויות על המסך, במיוחד זה נכון לדיבוב של הגיבורה הראשית פיי, שנשמעת כאילו המדובבת שלה הקריאה את השורות כדי לצאת לידי חובה.

אבל הפשלה הגדולה ביותר של יוצרי המשחק היא כמות הבאגים האדירה שהמשחק מכיל, נתקלתי בבאג שהפעיל לי פעמיים אותו סרטון מעבר (ולא יכולתי להתקדם עד שחזרתי למקום שראיתי אותו בפעם הראשונה כדי לצפות בסרטון בשנית), העובדה שבחלקים מהמשחק אי אפשר לגשת למלאי (למרות שאפשר לעקוף את הבאג) והגרוע מכול הוא העובדה שפשוט אי אפשר לשמור את המשחק החל מהפרק השישי והשחקן נאלץ להשתמש במנגנון השמירה המהירה (כלומר שיש לו רק מקום אחד לשמירה). באגים מהסוג הזה לא צריכים להיות במשחק ששוחרר, במיוחד שמדובר בגרסה שאמורה הייתה לנכש את כל הבאגים.

נקודת האור היחידה במשחק היא הגרפיקה, רקעים מצויירים והנפשה קלאסית של הדמויות שנראית מעולה (כמו כל המשחקים של Daedalic) אבל במיוחד אהבתי את קטעי המעבר שנעשו בסגנון של מלבני קומיקס מונפשים (מה שקרוי Motion Comics) הרבה פעמים הסגנון הזה נכשל להיראות טוב, אבל לא במקרה הזה. אולם גרפיקה טובה לא מספיקה בשביל להפוך משחק לטוב או אפילו בינוני, במיוחד שמדובר בקווסט והישועה של המשחק הזה לא תבוא לו מהעיצוב הגרפי.

Need for Speed Underground
שיחקתי בזה די הרבה בזמן האחרון, והחלטתי שלא אהיה היחיד שיודע על זה. לצערכם, זה המקום היחיד שאני מכיר שיסכים לפרסם את זה, אז לבריאות.
למען הדיוק ההיסטורי, המשחק הזה כבר ממש לא מודרני, אבל אני לא רואה אותו עולה כאן בקרוב לאתר, אז מבחינתי זה מספיק לי. חוצמזה, מי שיש לו בעיות – שלא יקרא.

ב NFS UNDERGROUND שיחקתי אחרי זמן רב שלא נפגשתי עם מירוץ מכוניות ראוי לשמו בכלל, ועם משחק מסדרת NFS בפרט.
כחובב של משחקי מירוץ ראויים לשמם בכלל ושל משחקי NFS בפרט, אני יכול רק להצר על כך. מצד שני, המרחק שתפסתי ממשחקים כאלו נתן לי פרספקטיבה טובה יותר על המשחק הזה (או שכך אני רוצה לחשוב).
אחרי כל הבלבולי שכל על עצמי, בואו נשמע מה יש לי להגיד על המשחק, למען כל חובבי המירוצים כאן בפורום – אם כי איך שזה נראה, אפשר לספור אותם על אצבעות יד אחת של פינגוין.

NFS UNDERGROUND מתמקד בקונספט חדש לגמרי בעולמם של NFSים, ואם אני לא טועה גם בעולם משחקי המחשב בסוגה הזו. אני מדבר, כמובן, על השיגעון שהתחיל עם יציאת הסרט "מהיר ועצבני" שנתיים קודם - מירוצים ליליים בלתי חוקיים במכוניות בנאליות למדי, ששופרו ושודרגו עד קצה גבול היכולת, עטופים באיזה סיפור על יריבויות בעולם התחתון הזה, והטיפוס של הטיפוס הראשי בסולם ההיררכי של נהגים שַאקֶלים לגמרי. NFS זרקו את כל הפרארי, הלמבורגיני, האשטון-מרטין וחברותיהן האקזוטיות לפח מעוצב במיוחד ועלו על גל ההצלחה הזה (למשך עוד כמה משחקים, אין לי מושג – מי יכול לעקוב אחרי כל כך הרבה?).
אז במה זה עוד מתבטא בעצם, חוץ מזה שבמקום להתפנק ביגואר אתה אשכרה נוסע בפיג'ו 206 (בושה, פשוט בושה) ?
קודם כל, המירוצים מתקיימים אך ורק בעיר אחת, ורק בלילה. אמנם יש שינויים במסלולים בין הרחובות, אבל בסך הכל, אם הכניסו במשחק גם את המסלולים מהסוף להתחלה, אתם מבינים שבשלב מסוים כבר נגמרו להם הרעיונות.
כמו כן, נוספו סוגי מירוצים חדשים – הDRAG , שהוא פשוט נסיעה בקו ישר באורך מייל, וכל מה שצריך זה מנוע חזק ולזגזג מדי פעם כדי שלא להכנס ברכבת, והDRIFT, שמציב אתכם לבד על מסלול קצר ומפותל, ללא הגבלת זמן, וצריך לעשות כמה שיותר חראקות מטורפות כדי לצבור נקודות (תיכף נחזור לנקודות).
דבר נוסף שמושפע מהסגנון הזה הוא המערך העצום של השדרוגים ומתיחות הפנים שאתה יכול (ולמעשה, חלק מהם אף נדרש) לעשות כדי להתקדם. השדרוגים כוללים שיפורי מנוע, קפיצים ואיך אפשר בלי החמצן הדו-חנקני, או בשמו האמיתי גז צחוק.
מתיחות הפנים הן ממש, אבל ממש חסרות תועלת למכונית, וממש ממש אינסופיות. החל מצבע של הצינור של הרדיאטור (מבטיח לכם!) דרך האור המהבהב מתחת לגחון וסוגים שונים של חצאיות וספוילרים, ועד טונות של מדבקות על האוטו מכל הכיוונים (מי בכלל רוצה להפוך את האוטו שלו לפרסומת מתגלגלת של שבע יצרני מערכות סטריאו שונים?!).
סך הכל זה נחמד לשחק קצת עם הרכב, אבל כמו המסלולים – בשלב מסוים המרדף הזה כבר מתחיל לשעמם, ואתה מרגיש קצת מסוחרר.
דבר אחרון שקשור לעולם התחתון הזה הוא הניידות ששורצות בכל מקום, המרדפים ההתאבדותיים והמחסומים האימתניים שפזורים בעיר.
אז זהו, שלא.
תמחקו את כל השורה הקודמת. בכל המשחק הזה, למרבה הפלא, אין אפילו צל צילה של זינזאנה אחת, ולא תשמעו סירנה אפילו של השירות הוטרינרי.
מה שמוסיף פליאה על פליאה, זה שלא רק שבמשחקים הקודמים הפן המשטרתי שיחק תפקיד נכבד במכלול המירוצים, כאן, בסצנה הפרועה של תחרויות מסוכנות ולא חוקיות בתוך העיר, הוא היה הרבה יותר מתאים מאשר במירוצים מקצועניים לכאורה שהתבצעו בכבישים יפהפיים אך נידחים בהרי החושך. אין לי מושג אם ומתי הם החזירו את זה למשחקי NFS , אבל אני בטוח שהרבה גבות הורמו על המחדל הזה.

עכשיו נדבר על מהלך המשחק. נתחיל בכסף ובניקוד. בכל מסלול שאתה מתחרה, אם ניצחת – אתה מרויח כסף, שאיתו אתה יכול לקנות שדרוגים ורכבים אחרים בתוספת הטרייד-אין של האוטו הנוכחי שלך (אין אפשרות להיות בעלים על יותר מרכב אחד).
בנוסף, במהלך המירוץ תקבל נקודות "סטייל" על תצוגות נהיגה שוויצריות – חראקות מוצלחות (דריפטים בלע"ז), קפיצות באויר, מעבר קרוב ליד רכבים חולפים - דברים מהסוג הזה. את הנקודות תקבל גם אם לא תנצח.
הניקוד הזה פותח שדרוגים ורכבים שהיו נעולים קודם, בפשטות כדי לגרום למשחק להתנהל בצורה חלקה, ולא שיווצר מצב שאתה קונה S2000 עם חנקן רמה 3 בהתחלת המשחק וקורע את כולם ברוורס.
חוץ מזה שיאבד האתגר, גם יהרס הסיפור – אותה סיבה שאחראית לכך שאתה לא יכול לבחור ממש באיזה מסלול לשחק, רק אחד מתוך שלושה או ארבעה, ואתה לא יכול לבחור עם מי להתחרות ( ותמיד ארבעה מתחרים, זה קצת מעצבן).
גילוי נאות : שיחקתי בריפ, ללא סרטונים וללא מוזיקה, כך שלא ממש עקבתי אחרי הסיפור, ואת המוזיקה חיפשתי לבד ביוטיוב (בכל מקרה, לא התלהבתי). הגיוני שמישהו שישחק במשחק המלא זה יוסיף לו מעט לחוויה, למרות שלדעתי עלילה במירוץ מכוניות היא משהו כמעט מיותר לגמרי.
שני דברים זניחים מעט ששוים אזכור : אין נזקים לאוטו במשחק הזה, ולא משנה בכמה קמ"ש אתה תכניס את הרכב שלך בקיר של המנהרה, אתה מסודר. זה דבר שהיה במשחקים בעבר, ומוסיף לקושי ולריאליסטיות, אבל ניחא.
דבר שני (שאני אישית שלא ראיתי עד היום), בחירת רמת הקושי לא מתבצעת בתחילת המשחק, ואז אתה יכול לגלות שלָקַחַת את הhard way זה קשה מדי ולהתייאש, אלא לפני כל מירוץ ומירוץ אתה בוחר מחדש באיזו רמה אתה רוצה לשחק. יש לזה השפעה גם על סכום הזכיה, אבל זה לא משמעותי כמעט, מכיון שהכסף מספיק בכל מקרה לשיפורים ההכרחיים להתקדמות במשחק (להבדיל מקניית כל השדרוגים החזותיים, שעל זה נצטרך לוותר. [אבל רציתי ספוילר "מובי דיק" ]).
זהו בערך. אתה צובר את נקודות הסטייל שלך ומעצב את כלי הרכב שלך (ומופיע על שערים של מגזינים נחשבים בעולם הרכב המשופצר) עד להדחת המלך ולהכתרתך כנהג הקול ביותר ממזרח למיסיסיפי, או איפה שזה לא יהיה.

מכיון שזה לא סיקור, לקחתי לעצמי את החופש לא לסיים בציון ובדעה של משפט סיכום.

נו טוב, בסדר, זה יצא ממש כמו סיקור. לעזאזל.
המשחק טוב מאוד ונראה מצוין. כדאי לחגור גם מאחור.

brother34 כתב: לצערכם, זה המקום היחיד שאני מכיר שיסכים לפרסם את זה, אז לבריאות.

אתה מוזמן להצטרף לקבוצת הפייסבוק המאגניבה שלנו, שם מקבלים הכל.
אא'כ גם אתה המוזרים המתנגדים לפייסבוק, כמו רבים וטובים מחברי הפורום.

brother34 כתב: גילוי נאות : שיחקתי בריפ,

כל פעם שאתה גונב משחק, דומו אוכל חתלתול.

Octarine כתב: אתה מוזמן להצטרף לקבוצת הפייסבוק המאגניבה שלנו, שם מקבלים הכל.
אא'כ גם אתה המוזרים המתנגדים לפייסבוק, כמו רבים וטובים מחברי הפורום.

איך אני אמור לראות מה זו הקבוצה הזו אם היא סגורה?
בכל אופן, אני כבר לא יודע אם אני מוזר או טוב, אבל באמת צדקת - אין לי פייסבוק.

brother34 כתב:איך אני אמור לראות מה זו הקבוצה הזו אם היא סגורה?

היא סגורה רק בגלל הגדרות הפרטיות הדפוקות של פייסבוק. אבל אצלנו מקבלים כל מי שמבקש להצטרף.

brother34 כתב:אני כבר לא יודע אם אני מוזר או טוב

כן.

brother34 כתב: אני כבר לא יודע אם אני מוזר או טוב

מוזר זה מיוחד.
השאלה מי בולעת את המיוחדות הזאת ואיך היא תקבל אותה (זה כמו פאקמן).

הצג/הסתר תוכן

אין לי מושג מה התמונה אמורה להביע ואיך הגעתי אליה, נו טוב.
עריכה: אולי פשוט לכל האנשים בצד ימין יש חשבון בפייסבוק, ולא(נש)ים בצד שמאל אין.

Radioactive Grandpa כתב: Blackwell

• עידן

די מסכים עם הרוב, החלק החזק של Blackwell זה הכתיבה המשובחת והחסרונות הם האורך הקצרצר של המשחקים והגרפיקה הממש מיושנת שנוצרה עם AGS.

אחרי ששיחקתי במשחק הרביעי (שעידן לא מתייחס אליו בביקורתו) אפשר לומר שהם השתפרו ברוב נקודות החולשה, המשחק הרבה יותר ארוך והעלילה עצמה היא בעלת הרבה יותר "בשר" - עדיין העלילה הבסיסית היא על עזרה לרוחות אבל בניגוד למשחקים הקודמים הם חלק מעלילה גדולה יותר. עוד דבר טוב שסוף סוף אנו לומדים משהו על העבר של ג'ואי (הרוח במשחק).

גם הגרפיקה השתפרה למרות שעדיין מעצבן אותי שהמשחק עושה שימוש במנוע AGS שמיועדת ליצירות של חובבים, Wadjet Eye כבר אולפן מבוסס (יחסית ליוצרי משחקי אינדי) אני חושב שהם צריכים להתקדם למשהו קצת יותר נורמלי בתחום הגרפיקה.

Ingsoc כתב:

Radioactive Grandpa כתב: Blackwell

• עידן

די מסכים עם הרוב, החלק החזק של Blackwell זה הכתיבה המשובחת והחסרונות הם האורך הקצרצר של המשחקים והגרפיקה הממש מיושנת שנוצרה עם AGS.

אחרי ששיחקתי במשחק הרביעי (שעידן לא מתייחס אליו בביקורתו) אפשר לומר שהם השתפרו ברוב נקודות החולשה, המשחק הרבה יותר ארוך והעלילה עצמה היא בעלת הרבה יותר "בשר" - עדיין העלילה הבסיסית היא על עזרה לרוחות אבל בניגוד למשחקים הקודמים הם חלק מעלילה גדולה יותר. עוד דבר טוב שסוף סוף אנו לומדים משהו על העבר של ג'ואי (הרוח במשחק).

גם הגרפיקה השתפרה למרות שעדיין מעצבן אותי שהמשחק עושה שימוש במנוע AGS שמיועדת ליצירות של חובבים, Wadjet Eye כבר אולפן מבוסס (יחסית ליוצרי משחקי אינדי) אני חושב שהם צריכים להתקדם למשהו קצת יותר נורמלי בתחום הגרפיקה.

מבחינה גרפית נטו אולי היה שיפור במשחק הרביעי, אבל לא אהבתי שהורידו את האנימציות כשהדמויות מדברות, והחליפו אותן בתמונות קבועות.

אם כבר מזכירים את הסדרה-המשחק החמישי והאחרון אמור לצאת בקרוב