שרשור דעות הקהילה על משחקים "מודרניים"

[הטופיק]

באופן כללי, אם מכבים את המוח זה לא משחק גרוע.

זאת הסיבה שדי נהנתי ממנו, אני כבר לא בגיל של לשבור את המקלדת כשהבוס קשה מידי. מישהו שיחק במשחק הבא בסדרה?

[Ingsoc]

זאת הסיבה שדי נהנתי ממנו, אני כבר לא בגיל של לשבור את המקלדת כשהבוס קשה מידי. מישהו שיחק במשחק הבא בסדרה?

סיימתי את Rise of the Tomb Raider לפני כמה ימים.

בגדול הוא ממשיך את הסגנון של המשחק הראשו אם כמה שיפורים בולטים, בעיקר שאיכות הפאזלים שופרה, הבוסים יותר מאתרים וצריך יותר מסתם לירות עליהם כדי להרוגם וגם שמחתי ש-QTE הוסרה כמעט לחלוטין מהמשחק.

המשחק גם הרבה יותר גדול מקודמו (לקח לי בערך זמן כפול כדי לסיים אותו) והוסיפו כל מיני משימות/אתגרים שאפשר לבצע בנפרד מהמשחק הראשי (למרות שבאופן אישי את רובם לא ממש אהבתי).

[משתמש חדש]

אתחיל ואומר שזה משחק מדהים. מדהים מדהים. זו חוויה מיוחדת ומטורפת, מלאה באספקטים כל כך מנוגדים אחד לשני שבכל זאת עובדים כל כך טוב יחד. אני אנסה להסביר למה אני מתכוון בטקסט הבא:

D4 Dark Dreams Don't Die הוא מעין טוויסט לז'אנר הסדרה-אינטראקטיבית, הכולל משחקים כמו The Walking Dead או Life Is Strange, אבל נראה כאילו המשחק לקח את הקונספט הזה צעד אחד קדימה: יש למשחק אפילו פתיח רשמי, עם מוזיקה והכל!

בכל מקרה, סיפורו של D4 מסופר מנקודת מבטו של דייוויד יאנג (David Young), חוקר לשעבר במשטרת בוסטון, שאשתו פגי (Peggy) נרצחה בחדר האמבטיה של ביתם, ודייוויד נורה בראשו לאחר מכן. הדבר האחרון שפגי אמרה לדיוויד לפני מותה (והדבר היחיד שהוא זוכר מהאירוע) הוא "Look For D". לאחר החלמתו, דייוויד הנואש הקדיש את רוב חייו למצוא את D המדובר, אותו הוא מנסה לאתר באמצעות תיקי חקירה שמסופקים לו על ידי חברו הטוב פורסט קייסן (Forrest Kaysen), בכיר במשטרת בוסטון.
כתוצאה מהירי בראשו דייוויד איבד פרטים רבים מזיכרונו, אך הוא קיבל כוח מיוחד בתמורה: הוא מסוגל לחוות מחדש את הזיכרונות שאבדו לו אם הוא מוצא חפץ שקשור לזיכרון מסויים. דייוויד משתמש ביכולת הזו כדי למצוא קצה חוט לקיומו של-D בעברו המעורפל, ואפילו למצוא דרך למנוע את הרצח באמצעות צלילה אל העבר.
מתקציר העלילה הזה ניתן לשער בטעות שמדובר במשחק רציני וקודר. ממש לא. במהלך ההרפתקאה אתם תיתקלו ברגעים ביזאריים לחלוטין ומצחיקים, ותפגשו (ולעיתים גם תלחמו) באנשים ססגוניים ומשעשעים במיוחד, חלקם אף פרי הזיותיו של דייוויד האומלל ופגוע הראש.




D4 הוא משחק קווסט הצבע והקלק, עם ממשק שונה מהנורמה. המשחק שם דגש גדול הרבה יותר על אינטראקציה עם דמויות וחפצים מאשר על פתירת פאזלים ושימוש בפריטים. דייוויד יגיב פחות או יותר על כל פרט וחפץ שנמצא במשחק, והשחקן יצטרך להגיב גם הוא באמצעות תנועות ומחוות עם העכבר. פעולות כמו פתיחת דלתות וחלונות, שטיפת פנים, שתיית קפה, דפדוף בספר, הרמת שפופרת הטלפון, כל אלו נעשים אמצעות העכבר. זה ממש נחמד והרבה יותר משעשע מסתם לראות את אותן פעולות קורות מעצמן. קטעי הפעולה והקרבות בנויים על אותו עיקרון, בדומה למשחקים של telltale, והמחוות בהם מאוד פשוטות ולא מסיחות את דעת השחקן מהאקשן הפסיכי והכוריאוגרפיה הנהדרת. כל אותם קטעים מביאים נקודות שאפשר לבזבז על שינויים קוסמטיים, תלבושות, מוזיקה ועוד.





אחד מהדברים שאני ממש אוהב במשחק הזה, הוא כמות התוכן האופציונלי שיש לו להציע בהשוואה לשאר המשחקים בסגנון שלו. בכל עת תוכלו להפסיק את החיפוש אחר D ולחזור אל ביתו של דייוויד, שם יחכו לכם עשרות אטרקציות שונות: תוכלו לאכול ארוחת בוקר ולשוחח עם חברכם קייסן, שהוא טבח בחסד ואכלן כפייתי, תוכלו לשתות טקילה, לקרוא מכתבים שפגי שלחה לדייוויד, להחליף בגדים וסוגי זקנים, להשתתף בטריוויה מעשירה בנושא מטוסים, ואפילו יש כמה סייד-קווסטים שתוכלו לבצע עבור כמה מהדמויות. יש עוד המון המון פעילויות נוספות.
הפסקול של המשחק מצויין ומגוון, והגרפיקה מאוד מסוגננת ויפה.

אבל, לצערי, המשחק הסתיים ב"המשך יבוא", ובגלל כל מיני סיבות מאחורי הקלעים כנראה שלא נקבל סוף לסיפורו של דייוויד יאנג. ולמרות העובדה המצערת הזו נהניתי מכל רגע במשחק הזה, ואני חושב שהמחסור בסוף אמיתי לסיפור רק מחזק את כוונת המשורר, שהיא למתוח ביקורת על משחקים אפיזודיים בפרט וסדרות מתח בכלל.

לסיכום, לטעמי המשחק הזה הוא בראש ובראשונה פרודיה. פרודיה על קווסטים, פרודיה על כל אותן סדרות-אינטראקטיביות שהשתלטו על השוק באמצע העשור הקודם, ופרודיה על סרטים הוליוודים פסיכולוגיים סוחטי-דמעות כמו "ממנטו" ו"אפקט הפרפר". ובכל זאת, D4 הוא משחק הרבה יותר שנון וייחודי ממה שהוא התיימר להיות, והוא סיפק לי חוויה עשירה, מרתקת ושובת לב שכנראה לא אמצא בשום מדיה אחרת. מומלץ בחום!

[Octarine]

אני לא מבין איך כבר לא נמאס לכולם מקלישאות "אישה במקרר" ו"השוטר הנוקם". המשחק הזה צריך להיות פרודיה ממש פרודית כדי להיות מוצלח אם זה מה שמניע אותו.

חוצמזה פתיח למשחקים זה לא המצאה חדשה, גם ב-No One Lives Forever היה פתיח עם מוזיקה והכל.

[משתמש חדש]

לא רוצה לעשות ספויילרים, אבל הרצח הוא ממש לא העיקר של הסיפור, אלא רק הרקע והסיבה לכל הטירוף שקורה בהמשך. מהר מאוד תגלה שלא מדובר בסתם משחק.

נ.ב, אתה ממש אוהב את no one lives forever אה?

[משתמש חדש]

חוויתי על בשרי את העובדה שלא משנה כמה אשבח משחק, או כמה פעמים אגיד שהוא "מדהים" או "מומלץ בחום", זה לא מספיק בשביל לשכנע את דעת הקוראים בפורום (אם באמת קוראים את כל השטויות שאני כותב) שבהחלט מדובר במשחק מצויין. ולמרות כל זה בחיי שאין לי מושג איך אני יכול לשווק את Killer7 כראוי, מלבד להגיד שזה כנראה המשחק האהוב עליי אי פעם. אני אנסה לתאר אותו, ונקווה שזה מספיק בשביל לעורר את סקרנותכם:



זהו משחק מוזר מאוד ומיוחד מכל הבחינות, מהנראות שלו והעלילה שלו וגם עד למקשים ולשליטה בו אליהם אגיע בהמשך.

עלילת המשחק גוללת את סיפורו של הרמן סמית, מתנקש זקן בעל פיצול אישיות של שבע דמויות. בקצרה, עבודתו של הרמן היא לחסל את כנופיית ה-Heaven Smiles, ספק ארגון טרור ספק מוטציות מהונדסות גנטית, וכמו כן לחסל אויבי מדינה שעלולים להוביל למלחמה בין יפן לארה"ב.

אני חייב להודות שהסיפור עלול להיות מסובך ומסועף, אבל הוא מהווה בסיס לסצנות וולגריות, משוגעות ויפהפיות, על גבול הסוריאליזם, וגם לרגעים מרגשים ומשמעותיים. בשלב הראשון במשחק ככל הנראה לא תבינו בכלל מה קורה מסביבכם, אבל זוהי כוונת המשורר. פשוט תזרמו עם החוויה, ההסברים יגיעו אט אט.

המשחקיות גם היא מיוחדת במינה. אתם זזים קדימה באמצעות לחיצה על העכבר, וכשתגיעו לצומת דרכים עליכם לבחור לאיזה כיוון לפנות באמצעות העכבר. השליטה קצת דומה לקווסטים כמו myst או The 7th Guest, אבל היא הרבה יותר מהירה ואינטואיטיבית ב-killer7.
בכל פעם שתשמעו אויב באזור, לחיצה על הרווח תעביר אתכם למצב גוף ראשון שבעזרתו תוכלו לירות באויבים. כל אישיות של הרמן מצויידת בנשקים ויכולות שונות. האישיות האהובה עליי היא כנראה קווין סמית', הוא מצוייד בסכיני הטלה שאמנם חלשים יותר מאקדחים, אבל הם מדוייקים יותר ואינם מצריכים טעינה.
אם אחד מהדמויות מת, מגיע תורה של האישיות גארסיאן (garcian) לפעול. הנשק שלו הוא החלש מכל שאר הדמויות, אבל הוא היחיד שמסוגל להחיות את שאר חברי הכנופייה. אם הוא מת בעצמו, המשחק נגמר.




יש למשחק הזה סטייל, זה בטוח. העיצוב האמנותי של המשחק פשוט יפהפה. זוהי גרפיקה תלת מימדית בסגנון cel-shading, והכל נראה חד ומסוגנן, ובמקביל גם אפל ובוגר. בנוסף לכך הפסקול מצויין ומעניין והדיבוב מקצועי ביותר. כל אלו נועדו ליצור אווירה של מסתורין וטירוף, ובחיי שהיא מועברת היטב.
אז טוב זהו, אני לא רוצה להגיד יותר מדי על המשחק, אני באמת חושב שכדאי לכם לנסות אותו בעצמכם בלי יותר מדי מידע קודם, כי באמת שלא היה ולא יהיה דבר כמו killer 7.

[Octarine]

קניתי את Killer7 באיזה מבצע לא הרבה אחרי שהוא יצא לסטים ומאז הוא יושב לי בספריה בלי שהתחלתי אותו אפילו פעם אחת.
טוב, בסדר, אני אשחק בזה.

[משתמש חדש]

תעדכן איך היה. קטן הוא מועדון המעריצים של Killer7.

[Ondskan]

איך נחשב הפורט של הסוני2 לעומת המחשב? אני חושב שיש גם לגיימקיוב
יש לי אותו לסוני2, שיחקתי בו פעם ואהבתי ואני תוהה אם לחזור לשחק בו בסוני2 או במחשב.
אני זוכר שנהנתי ממנו ושהוא ממש מיוחד.

[משתמש חדש]

הפורט לפלייסטיישן 2 הוא החלש מבין הגרסאות, הגרפיקה הרבה פחות צבעונית ויפה ויש כמה קרטועים לפעמים. יש שיגידו שהגרסא לגיימקיוב היא הכי טובה, אבל בשבילי הדרך האולטימטיבית לשחק במשחק היא במחשב. זה לא ייאמן כמה המשחק נראה יפה יותר באיכות HD, זו פעם ראשונה שבאמת שמתי לב להבדלים משמעותיים בין HD לאיכות רגילה, וגם הכל רץ חלק ובלי תקיעות והשליטה מצויינת עם עכבר ומקלדת.